Fifty Shades of Meh

רכילות. אייטמים על איוונקה טראמפ או קריסטן סטיוארט. Cheat days בהם אני אוכלת מלא ממתקים וחטיפים. כולנו מכירים את זה, ויודעים בדיוק למה אני חותרת - Guilty pleasures. אני סמוכה ובטוחה שאתם מבינים היטב על מה שאני מדברת. זה לא כמו לראות סרט שמועמד לאוסקר, כמו Moonlight, שמתגלגל לו באיטיות מהורהרת ואתם מבינים היטב שזה סרט גבוה מצח ואנין טעם. זה לא כמו סדרה חדשה של HBO  או אלבום של קנדריק למאר. צפייה ב-Fifty Shades, כלומר הסדרה כולה, הינה חוויה שגורמת לכם להרגיש כמו רכיכה. חסרי עמוד שדרה. בעלי טעם של hillbilly. אתם מרגישים רע עם עצמכם, כאילו הרגע ירדתם על אריזה שלמה של טופי מ"אושר עד". כואב לכם המצפון עד בלי די. אתם מרגישים שכל ההשכלה שלכם, והידע שלכם, ואנינות הטעם שלכם - הכל הלך לפח ונשטף עם שלל נוזלי גוף. מה שאני מנסה להגיד, זה שזה עתה ראיתי Fifty Shades Darker ואני משתוקקת לפרוק.

דבר ראשון, מה שהפריע לי בסרט, זה אותו הדבר כמו בסרט הראשון בסדרה. רואים את השדיים של דקוטה ג'ונסון. אם ככה, מדוע לא רואים את הפין של ג'יימי דורנן? מדוע זה לא שיוויוני? אה, כן. כי הסרט הזה הוא בינוני וסביר. הוא לא groundbreaking כמו שעושים ממנו. הוא לא מערער את הסדר הקיים. הוא בסך הכל *עוד* סרט. לא משהו שלא היה קודם.

כאשר Fifty Shades היה בפורמט של ספר, נוצר פה ז'אנר חדש - ספרות אירוטית על טהרת ה-BDSM. כסרט, הוא vanilla להפליא. הרי אין חדירה ואין איברי מין, רק שדיים. אם היו איברי מין וחדירה, זה לא היה סרט שרואים בקולנוע, אלא פורנו. אם כך - למה הוא כזה חשוב? למה הוא כזה מהפכני? למה הוא משהו שלא ראינו קודם? הוא כן. ראינו כמוהו בערימות. 4 ב-100.

קראתי את כל סדרת Fifty Shades בשקיקה כשהייתי באוניברסיטה. האמת? קראתי את הסדרה תוך כדי תקופת מבחנים. לא הכי חכם שלי. בכל אופן, הייתי spellbound בשעתו. זה לא יצא לי מהראש. נפלתי חלל לתרבות הנחותה הזאת, והייתי מעריצה ענקית. ככל שעובר הזמן, ככה אני עוברת תהליך של התפכחות. Rude awakening. מה לעזאזל גרם לי להפקיד את האונה מחוץ לחדר השינה שלי ולצלול לתוך סדרת ספרים שכזאת?

ובכן, זה מביא אותי לנקודה הבאה - הייתי מעריצת Twilight. לא, התירוץ "הייתי טינאייג'רית אז" לא עומד לרשותי, פשוט כי התוודעתי לסדרה בחודשים שבין סיום התיכון לבין הגיוס שלי, בשנת 2008. גם אז הייתי משולהבת, גמעתי את כל הסדרה באקסטזה, וזה לא יצא לי מהראש. טוב, כולם יודעים ש-Fifty Shades מבוסס על Twilight. כמו שמכירה את שתי הסדרות לפני ולפנים, אני אעיד, שלמעט העניין עם הערפדים, יש בין הסדרות הרבה מן המשותף. אישה בינונית וסבירה, ומולה גבר חזק. הוא נותן את הטון. הגבר בשני המקרים הוא מעל האישה - בגיל, בניסיון, במצב הכלכלי. הוא מחליט על מערכת היחסים, והאישה? היא פשוט מתמסרת לגבר ולמה שהוא אומר. אני לא אומרת שאין לה דעה, פשוט הדעה שלה היא במקום השני. היא פשוט זורמת עם הגבר ומאפשרת לו לקבוע עליה.

זה מה שמוביל אותי לאחת מהבעיות העיקריות עם Fifty Shades, הסדרה ככללותה. היא מציבה סטנדרט לא אפשרי. לא, לא מבחינת סצינות הסקס, לא מבחינת הסיפור הקלישאתי של גבר-עשיר-ומסתורי-עם-נפש-אפלה-שפוגש-בחורה-בתולית-ומושיע-אותה. אני סבורה שהדבר השני הכי גרוע ב-Fifty Shades הוא יצירת האשליה שאישה יכולה לשנות גבר, לביית גבר, לעשות לו 180 מעלות. הרי בסדרה אנסטסיה התחילה עם גבר שרק רוצה להצליף בה ולקשור אותה, וסיימה כשהיא והוא נשואים עם ילדים. לא. אולי זה נכון, לא בדקתי את כל 3 מיליארד הגברים בעולם, אין לי סטטיסטיקות מדויקות, אבל אני עדיין מאמינה שזו אשליה מסוכנת. מוכרים לצופות/קוראות לוקש. הן מאמינות שאם הן לוקחות רווק הולל שרק רוצה סקס, אז עם  מספיק רצון ואהבה, הן ישנו אותו. זה לא ככה. זה פשטני ולא ריאליסטי.

אין ספק, ללא תחרות, שהבעיה הכי משמעותית עם כל סדרת Fifty Shades היא חוסר הסימטריה בין כריסטיאן ואנסטסיה. היא מוחה, היא אומרת בכל משפט שני "אני לא שייכת לך", אבל היא בהכחשה. הוא רוצה מערכת יחסים שמעוגנת בחוזה? היא זורמת. הוא רוצה סאדו-מאזו? היא איתו. הוא עוקב אחריה, קונה את החברה שבה היא עובדת, והיא? לגמרי איתו, ואפילו חושבת שזה רומנטי. לא. יש לה טעות מרה. אני אישה חזקה ומשוחררת. כשגברים חושבים שהם יגידו לי מה לעשות, אני מראה להם את הצד המעליב של ההתעלמות שלי. אני לא חושבת שגבר שלוקח את המושכות במערכת היחסים ומשאיר לאישה רק פירורים זה רומנטי. אני חושבת שזה counterproductive לעשורים של פמיניזם. אני אקבע את הטון, ב-50%, אם אני אהיה במערכת יחסים. לא פחות ולא יותר. 50 פאקינג אחוזים. 

איך היה הסרט עצמו? ובכן, סקס, סקס ועוד קצת סקס, בסצינות סקס שהן לא משהו שלא ראינו בעבר. אחד הדברים המיוחדים ב-Fifty Shades הוא שמדובר באירוטיקה שקהל היעד שלה הוא נשים ולא גברים, אז יש קצת יותר דיבורים מאשר בסרט פורנו. יש איזה משהו חצ אפוי שמכנה את עצמו עלילה. אני מוכרחה לציין לטובה את דקוטה ג'ונסון. אני לא יודעת כלום ושום דבר במשחק, אבל אני מוכרחה לציין שהיא מצליחה להיות likeable, שזה הישג מרשים בסרט שהוא כולו שיר הלל לפטריארכיה. ג'יימי דורנן חתיך עד מאד, אין ספק, אבל הוא שחקן גרוע מאד. האמת, מוזר. זכרתי מהסרט הראשון שהוא היה שחקן יותר גרוע ממה שהוא היה בסרט השני. אולי הזיכרון שלי קצת עיוות את המציאות. 

בכל מקרה, לא יכולתי שלא ללכת לסרט. זה ידוע. אם יוצא סרט שמבוסס על ספר שקראתי, אני חייבת ללכת, זה חזק ממני. מה גם, שלא יכולתי להישאר אדישה לבאזז. לא יקום ולא יהיה, שייצא משהו שהוא השיח החם בהוליווד, ואני אשאר בבית. אני לא מתחרטת שראיתי את הסרט, אבל הוא מקבל אצלי שלושה חדי קרן, מתוך חמישה.

אז מה קרה השבוע חוץ מההיריון של ביונסה?

התשובה? GMG. גורנישט מיט גורנישט. הו, כה רציתי לעשות פוסט באורך הגלות על ההיריון של ביונסה, אבל עקפו אותי, ואם אין לי אקסקלוסיביות - מה הטעם? אז יצא לי קצת האוויר מהמפרשים ועשיתי שביתה כאות מחאה על הפעם הבודדת הזאת שבה אתרי רכילות ישראלים עקפו אותי, ולא עדכנתי כמה ימים. היגיון קלוקל שכזה.

בכל אופן, שאלתי מה חדש חוץ מההיריון של ביונסה? Same old, same old.

עד פה, נורמלסקי. קים קרדשיאן בחופשה, אז היא לובשת ביקיני.

 עדיין בגדר הסביר. אמנם ain't no way in hell שהייתי סוחבת שני פעוטות כשאני נועלת סטילטו עם שפיץ, אבל זה הרע במיעוטו כשמדובר ב-divatude של קים קרדשיאן.

רגע קט, המראות הולכים ומסלימים. קים קרדשיאן ספק יחפה, ספק נועלת נעליים שקופות - יש דבר כזה. זה אחד הטרנדים שהיא ואחיותיה מנסות לקדס ובהצלחה, כמו שהן הצליחו עם הקונטורינג, הניינטיז והפירסינגים לציפורניים. היא לובשת מכנסיים/גרביונים/איזושהי פיסת בד שאני לא יודעת איך לקרוא לה מהסיבה הפשוטה שאין לה שם, ואם מתאמצים, אפשר לראות את הפטמות שלה.

זהו זה, רבותיי, קים קרדשיאן חזרה לסורה לחלוטין. השמועות על ההחלטה שלה להיות soccer mom מתונה בבגדים בינוניים וסבירים נזרקה מהחלון, ופינתה דרך למעיל מפרוות פנדות, מגפי זונות ותוספות שיער שנלקחו משבויות של דאע"ש.

כיצד היא נשאה את כל הלוק הנ"ל, פלוס שני ילדים? אחרי השוד, כולם אמרו "קים קרדשיאן ניקרה עיניים לכולם והשוויצה בעושר שלה יותר מדיי" ובאמת, היא הייתה ב-DL כמה חודשים. כנראה שזה פשוט הטבע שלה. לבלוט כאילו היא בלעה מרקר. אני חושבת שהיא צריכה לשכור את שירותיו של מישהו שיתקע בחצוצרה כשהיא הולכת ברחוב, ויכריז "גבירותיי ורבותיי, קים קרדשיאן כאן, הללוה!" ואז היא תוכל פשוט ללבוש ג'ינס וטי-שירט.

מכירים את האגדה האורבנית הזאת על ביונסה, שאומרים שמתי שהיא הייתה קטנה, בתקופה שאבא שלה היה המנהל שלה, הוא הכריח אותה לעשות אימון ריצה על עקבים, כדי שהיא תהיה מוכנה לשגרה של ריקוד והופעה כשהיא מדוגמת ומתוקתקת, כולל עקבים? אז מראיה קארי בחד"כ.

 שוויצרית, קווים לדמותה - היא הולכת לה בניו-יורק, בקור של 0 מעלות, עם חולצת בטן, רק כדי להראות שיש לה בטן שטוחה, כדי שאנשים יקנאו. כמו ג'יג'י חדיד. בדיוק השבוע חשבתי לעצמי - אם יש אנשים שהכירו אותי רק בתקופה האחרונה, בחורף, הם ראו אותי תמיד עם מעילים ומיליון שכבות. אני מפחדת שהם חושבים שאני שמנה.

בתמונה היא מתפשטת כדי לחגוג את הפינוי של עמונה.

 אמש חלה הפרמיירה של Fifty Shades Darker בלוס אנג'לס. האמת, כשיצא הסרט הראשון, ממש התרגשתי, ואפילו הגעתי להקרנת חצות בלילה בין רביעי וחמישי. הפעם? מגרד לי את קצה הביצית. הסרט הראשון אכזב אותי. אל תבינו לא נכון, ברור שאני אראה אותו בשבוע הבא, אבל רק כדי לסמן וי, כדי לדעת על מה המהומה, להיות חלק מהבאזז. זה מה שאני עושה תמיד כשיוצא סרט קומיקס.

 פעם ג'יימי דורנן היה חתיך. היום הוא נראה כמו אחד שיושב עם היד במכנסיים מול קטלוג של בגדי ילדים. באמת שהוא קצת מרקיפ. אני כבר לא מוצאת אותו סקסי.

 מי שאני כן מוצאת סקסי לאחרונה זה זיין מאליק. לפני כמה ימים ראיתי תמונות שלו והוא נראה butterface לגמרי. הפרצוף שלו כאילו נמס. טוב, מסתבר שזה היה סתם עניין של תאורה ושל פפראצי, שכל מהותו היא לצלם את המצולם בצורה הכי מביכה. הוא עדיין חתיך, ונחשו מה? He suits up nicely.

 אמילי רטאייקובסקי, אהובתי, שמה את ה-In ב- In Style.

עוד תמונוש שלה, כי למה לא.

ועוד אחת.

 ועוד אחת.

 אבל כנראה החדשות הכי גדולות של היום הן אשתו של ג'ורג' קלוני. כבר כמה שבועות שמתרוצצות שמועות שהיא בהריון עם תאומים. ממש ביונסה הדרוזית. לא האמנתי להן, כי הייתי משוכנעת שמקורן ב-wishful thinking של רכילאים. טוב, סופסוף השתכנעתי. היא אכן מדגמנת baby bump. העניין הוא שאני לא אוהבת את ג'ורג' קלוני. בכלל. כלל וכלל לא. אני מעולם לא הבנתי מה הביג דיל. מעולם לא ראיתי סרט של ג'ורג' קלוני שאהבתי. מעטות הן הפעמים שבהן קראתי תקציר של סרט עם ג'ורג' קלוני ואמרתי "וואו, נשמע מעניין". כאילו, יש הרבה נשים שסבורות שיש לו swag, אני פשוט לא התכווננתי על התדר שלו. מבחינתי, זה כמו The Rock. אני לא חושבת שאי פעם נכנסתי לאייטם עליו. אני אפילו לא יודעת אם הוא נשוי, גרוש, יש לו חברה, אין לו חברה, יש לו ילדים, אין לו ילדים. אני מכחישה את קיומו. אם אני אכחיש חזק מספיק, אולי הוא ייעלם.

 העניין הוא, שרוב בני התמותה יגידו לכם שאם הם היו צריכים לבחור בין ג'ורג' קלוני לקנדל ג'נר, הם היו בוחרים בג'ורג' קלוני, כי הם מאמינים שהוא יותר מוכשר. אצלי ההיגיון הוא הפוך. אני מעדיפה את קנדל ג'נר. לאייטמים עליה אני תמיד אכנס.

 היגיון קלוקל שכזה.